רבים כבר דיברו על הזעזועים העמוקים שגרמו מאתיים שנים אחרונות של קדמה והתפתחות טכנולוגית בנפש האדם, בדרך מחשבתו ותפישתו, וכל שכן, בדרך פעולתו.
מרוץ של שכלול ובניין של העולם בכל תחומי החיים, ובעיקר בתחום הצבאי, כלכלי וטכנולוגי-מדעי, גרם לאדם להשתנות. בדומה ליצור חי בטבע, עם הופעת השינויים בסביבה האדם "התפתח", שינה את "צורת איבריו", את "מזונו", נדחק מ"אזור מחיה" אחד אל "אזור" אחר. על איזו התפתחות מדובר? ההתפתחות המדוברת אינה אלא ירידה (אך רק במובן מסויים) במעלה של האדם – בין פרטי בין כללי. אותם האיברים המדולדלים והמתים שהאדם השיל, הם לא אחרים, מאשר היכולות ליצור תפישות, כלים מחשבתיים שהיו נחלת האנושות ואינם עוד. ובהיותו חסר כלים אלה, נאלץ הוא לשנות את "מזונו" ו"אזורי מחיתו" – דהיינו לנטוש את אותם תחומי המחשבה האנושית, שזיום היה ללחם הנפש הכללית והפרטית של האדם, שבהם היו נחוצים כלים אלה.
למעשה האדם שינה את ה"דיאטה" הקיומית (ולכן נזקק לנטוש את הכלים הישנים, וליצור כלים חדשים) – חיי שעה, המשתכללים עם התקדמות הטכנולויגה, סיפקו כעת רוחב עצום של תחומי חיפוש ועשיה, עם תמורה מהירה לאדם הפרטי – הן במישור הרוחני, והן במישור הכלכלי-חומרי, ולכן הפכו למקור המרכזי של חיוּת האדם. מעין fastfood הקיום האנושי. במהלך מאתיים השנים האלה, למעשה, היו מספר קפיצות מדריגה משמעותיות מסוג זה, וככל שהזמן עובר, המרווחים בין קפיצה לקפיצה נעשים קצרים לאין ערוך. (דוגמא טובה לקפיצה כזו היא מהפכת Web2.0, שאותה אנו חווים כעת). אציין רק שאותו "רוחב" של החיים בתקופתנו שינוי טוב הוא – כאשר האדם מוכן ומתוקן לכך.
כלים הנזכרים כאן, הם היכולת של מחשבה סינטטית, תפיסת הכלל (יכולת לתפוס כלל כישות עצמאית ולא כסך פרטים), ראיה אחדותית, המקיפה את כלל המציאות בסקירה יחידה, ומתוך כך, יכולת "לקבל חיוּת" (השראה, רצון עשיה – כי לדבר מת אין רצון ואין עשיה) מהתבוננות זו, החובקת את המהלך ההיסטורי כולו – הן בעבר והן בעתיד, ואף יותר מזה – את כל ההויה בכללותה.
אותה חיוּת במקורה באה לאדם מהיחס שלו אל הכלל, אל נפש הכלל – הוא הרעיון – שמציאותו מציאות נבדלת ואינה תחת הזמן כלל. ואף על פי שאותה נפש הכלל ודאי מספקת מזון לתהליכים, שאותם אנו יכולים לזהות לאורכה של היסטוריה – עצמות של אותם תהליכים ודאי קרובה היא יותר אל מציאות הרעיון שלא שייך בזה מושגי זמן, ומה שנראה בהיסטוריה (המקרים והשינויים) הינו הפועל היוצא של תהליכים אלה – מעין השתקפותם במציאות.
(בשונה להגדרה של סינתזה, מחשבה סינטתית אינה אמורה להרכיב גופים זרים לכדי יצירת אחד, אלא זו יכולת לראות סיבה ושורש משותפים לפרטים – בין ישירים ובין עקיפים, בחיפוש של התמונה הרחבה ביותר שיכולה להצטייר לנו במציאות. המחקר המדעי אינו זקוק כ"כ לכלי זה – דיו במחשבה אנלטית היודעת לרדת לעומק הפרטים, ואף מפתה להתעלם מן ההסתכלות הרחבה ביותר, בהיותה מסתפקת בשלמות תפישה של תחום בודד. איני טוען שמחקר מדעי כלל זנח את המחשבה הסינטטית – הדוגמא הנגדית הבולטת היא פיזיקה – אך זוהי מגמתו הכללית.)
